<h1>פסקי הרי"ד — חולין</h1>
<h2>דף י:</h2>
[חולין ק"ל ע"א] מתניתין. כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין להגזז ולהעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו, חוץ מן הבכור ומן המעשר. וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר קודם להקדשן ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות ואין יוצאין לחולין ליגזז ולהיעבד וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב, ואם מתו ייקברו. פירוש, אם קדם מום קבוע להקדשן הרי הן כמו מקדיש עצים ואבנים לדמיהן, ויש בהן קדושת דמים ואין בהם קדושת הגוף. ואם נפדו חייבים בבכורה ובמתנות. דכל זמן שלא נפדו קדושת דמים פטורין מן הבכורה, דאין קדושה חלה על קדושה. אבל לאחר שנפדו הרי הן כחולין גמורים וחייבים בבכורה ובמתנות. ויוצאין לחולין ליגזז ולהיעבד. מה שאין כן במוקדשים תמימים ונסתאבו ופדאן, דאמרינן בבכורות [ט"ו ע"א] רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא לכלביך, בשר ולא חלב. ובפסולי המוקדשין לאחר פדיונן הכתוב מדבר, מדאיצטריך למימר בהו הטמא והטהור יחדו יאכלנו. וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. בבכורות [י"ד ע"א] מוקמינן לה כגון דאיעבר לפני פדיונן ואיתליד לאחר פדיונן. בין רישא דמתניתין דקתני מותר בין סיפא דמתניתין דקתני אסור. והשוחטן בחוץ פטור. ואילו בקדם הקדשן את מומן תנן במתניתין לקמן דחייב אם שחטן בחוץ קודם פדיונן. דאע"ג דאינן ראויין לפתח אהל מועד, דהא בעלי מומין נינהו, ותנן [זבחים קי"ב ע"א] הראויין לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ, ושאינן ראויין בפנים אין חייבין עליו בחוץ, הא מוקמינן לה בבכורות [ט"ז ע"א] בדוקין שבעין ואליבא דרבי עקיבא דאמר אם עלו לא ירדו הלכך הואיל ובפנים לא ירדו חייבין עליו בחוץ. וכולה מתניתין מיתנא נמי בבכורות בפרק שני [י"ד ע"א]. ואין עושין תמורה. אפילו קודם פדיונן. ובבכורות מפרש טעמא, טוב מעיקרו עושה תמורה, ואפילו נעשה רע אחר שהקדישו, אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה. ואם מתו יפדו. ואע"פ שאינו ראוי אלא לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדכתיב ואכלת ולא לכלביך, הני מילי בקדשים שקדם הקדשן את מומן, שנסתאבו לאחר כן. דרחמנא אמר [ויקרא כ"ז] והעמיד את הבהמה, וכיון שמתה אי אפשר להעמידה. חוץ מן הבכור ומן המעשר. שאע"פ שקדם מומם להקדשם חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם. אלא שאינם כשרים ליקרב, דבכור ברחם תלה רחמנא, לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדוש. תם קרב ובעל מום נאכל לכהנים. כדילפינן בבכורות [כ"ח ע"א], ובשרם יהיה לך, בשרם תרי משמע, לימד על בכור בעל מום שהוא מתנה לכהן. ומעשר בהמה נמי כתיב ביה [ויקרא כ"ז] העשירי יהיה קודש לא יבקר בין טוב לרע, טוב היינו תם, רע היינו בעל מום. וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר קודם להקדשן. דמום עובר כמאן דליתיה דמי. פטורין מן הבכורה. דאין קדושה חלה על קדושה. ומן המתנות. זרוע ולחיים וקיבה. אין יוצאין בפדיונן לחולין ליגזז וליעבד. כדאמרינן תזבח ואכלת, אין לך בהן אלא היתר זביחה ואכילה בלבד, אבל גיזה ועבודה לא. וולדן וחלבן אסור. בבכורות [י"ד ע"א] מוקי לה דאיעבר לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן. דאי איעבר ואיתליד לאחר פדיונן כמו ולד צבי ואיל הוא. והשוחטן בחוץ חייב. כדפרישית לעיל בדוקין שבעין וקודם פדיונן. ועושין תמורה. קודם פדיונן, דכתיב [ויקרא כ"ז] טוב ברע או רע בטוב. ואם מתו. הם עצמן. ייקברו. אי משום דבעינן העמדה והערכה אי משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.
<h2>דף יא.</h2>
[חולין נ"ח ע"א] אמר אמימר הני ביעי דספק דרוסה דשיחלא קמא משהינן לה, אי הדרא טענה שריין דאיגלאי מילתא דלאו טרפה היא, ואי לאו אסירן. פירוש, דכשנטרפה התרנגולת היא וביצתה נטרפה, דכחד מאיבריה דמיא. ואלא האי דתנן ולד טרפה רבי אליעזר אומר לא ייקרב ע"ג המזבח, ור' יהושע אומר יקרב. במאי קא מיפלגי בשיעברה ולבסוף ניטרפה. פירוש, דנטרפה ולבסוף עיברה לא משכחת לה, דטרפה אינה יולדת. אלא ודאי בשעיברה ולבסוף ניטרפה. ובעובר ירך אמו קא מיפלגי, דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא, ונאסר כאחד מאיבריה, ור' יהושע סבר עובר לאו ירך אמו הוא, וכבהמה אחריתי דמי, ולא נאסר עמה. ומאי דתנן בפרק ששי דעדיות [פ"ה מ"א], ביצת הנבלה אם יש בה כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי ובית הלל אוסרין. ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שנגמרה באיסור, מ"ט כיון דאגידא בה כגופה דמיא. פירוש, ביצת הנבילה, אם היתה גמורה, שכיוצא בה נמכרת בשוק, פליגי בה בית שמאי ובית הלל, דבית שמאי סברי כיון דגמורה הות, כאילו פירשה מגופה דמיא ולא כחד מאבריה דמיא. אבל ודאי אם לא מצאה גמורה אסורה היא. דכיון שהיא צריכה לאמה כאחד מאיבריה דמיא. ובית הלל היו אוסרין אף הגמורה, שכיון שנמצאת במיעיה ומגופה נבראת, כחד מאיבריה דמיא. ומודים בית שמאי בביצת טרפה, אע"פ שמצאנו אותה גמורה, אסורה מפני שנגמרה באיסור. כלומר לא היתה גמורה בעת שנטרפה, אלא אחרי כן נגמרה באיסור. וכיון שלא היתה גמורה בעת שנטרפה, כאחד מאיבריה דמיא, ונאסרה עמה. והכא בעובר אמאי שרי רבי יהושע, והרי צריך לאמו הוא, ויאסר עמה. ותירץ שאני ביצה דכיון דאגידא בה כגופא דמיא, ואפילו מצאה גמורה אסרי בית הלל, דכחד מאיבריה דמיא. אבל עובר דלא אגיד בגופה אלא יש לו שליה בפני עצמו, אע"פ שהוא צריך לאמו, לאו כגופה דמיא. וקיימא לן רבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כרבי יהושע, שאם נטרפה הבהמה לא נאסר עוברה. אלא לכשתלד אותו מותר בשחיטה. וחלב הבהמה, כיון שהוא כגופה, נאסר כמו הביצה. ואם נמצאת הבהמה טרפה או נבילה חלב הכחל שלה אסור. ובחייה נמי חלבה של טריפה אסור. והכי תנן לקמן [קט"ז ע"ב], כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה מפני שכנוס במיעיה. עיין בערך ס"ה בספר המכריע.
<h2>דף יד.</h2>
[חולין פ"ג ע"א] מתניתין. יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה את זו דרש רבי שמעון בן זומא נאמר במעשה בראשית יום אחד ונאמר באותו ואת בנו יום אחד, מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. פירוש, שאם שחט הראשון בלילה אל ישחוט השני ביום, שהיום הולך אחר לילה שעבר. אבל אם שחט האחד ביום, מותר לשחוט השני בלילה הבא, שאין הלילה הולך אחר יום שעבר. ת"ר את זו דרש רבי שמעון בן זומא לפי שכל הענין כולו. של מעלה ושל מטה. אינו מדבר אלא בקדשים ובקדשים הלילה הולך אחר היום, יכול אף זה כן, נאמר כאן יום אחד ונאמר במעשה בראשית יום אחד, מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. פירוש, בקדשים כתיב [ויקרא ז'] ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר, אלמא יום שלאחריו קרי יום קרבנו עד הבקר. תניא בסיפרא [תו"כ אמור פ"ח] ושור ולא חיה, והלא דין הוא, ומה בהמה שאינה במצות כיסוי הדם הרי היא במצות אותו ואת בנו, חיה שהיא במצות כיסוי הדם אינו דין שתהא במצות אותו ואת בנו. ת"ל שור ולא חיה, שה ולא עוף. והלא דין הוא, ומה בהמה שאינה באם על הבנים הרי היא במצות אותו ואת בנו, עוף שהוא באם על הבנים אינו דין שיהא במצות אותו ואת בנו. תלמוד לומר שה ולא עוף.
<h2>דף לא.</h2>
[חולין נ"ח ע"א] אמר אמימר הני ביעי דספק דרוסה דשיחלא קמא משהינן לה, אי הדרא טענה שריין דאיגלאי מילתא דלאו טרפה היא, ואי לאו אסירן. פירוש, דכשנטרפה התרנגולת היא וביצתה נטרפה, דכחד מאיבריה דמיא. ואלא האי דתנן ולד טרפה רבי אליעזר אומר לא ייקרב ע"ג המזבח, ור' יהושע אומר יקרב. במאי קא מיפלגי בשיעברה ולבסוף ניטרפה. פירוש, דנטרפה ולבסוף עיברה לא משכחת לה, דטרפה אינה יולדת. אלא ודאי בשעיברה ולבסוף ניטרפה. ובעובר ירך אמו קא מיפלגי, דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא, ונאסר כאחד מאיבריה, ור' יהושע סבר עובר לאו ירך אמו הוא, וכבהמה אחריתי דמי, ולא נאסר עמה. ומאי דתנן בפרק ששי דעדיות [פ"ה מ"א], ביצת הנבלה אם יש בה כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי ובית הלל אוסרין. ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שנגמרה באיסור, מ"ט כיון דאגידא בה כגופה דמיא. פירוש, ביצת הנבילה, אם היתה גמורה, שכיוצא בה נמכרת בשוק, פליגי בה בית שמאי ובית הלל, דבית שמאי סברי כיון דגמורה הות, כאילו פירשה מגופה דמיא ולא כחד מאבריה דמיא. אבל ודאי אם לא מצאה גמורה אסורה היא. דכיון שהיא צריכה לאמה כאחד מאיבריה דמיא. ובית הלל היו אוסרין אף הגמורה, שכיון שנמצאת במיעיה ומגופה נבראת, כחד מאיבריה דמיא. ומודים בית שמאי בביצת טרפה, אע"פ שמצאנו אותה גמורה, אסורה מפני שנגמרה באיסור. כלומר לא היתה גמורה בעת שנטרפה, אלא אחרי כן נגמרה באיסור. וכיון שלא היתה גמורה בעת שנטרפה, כאחד מאיבריה דמיא, ונאסרה עמה. והכא בעובר אמאי שרי רבי יהושע, והרי צריך לאמו הוא, ויאסר עמה. ותירץ שאני ביצה דכיון דאגידא בה כגופא דמיא, ואפילו מצאה גמורה אסרי בית הלל, דכחד מאיבריה דמיא. אבל עובר דלא אגיד בגופה אלא יש לו שליה בפני עצמו, אע"פ שהוא צריך לאמו, לאו כגופה דמיא. וקיימא לן רבי אליעזר ורבי יהושע הלכה כרבי יהושע, שאם נטרפה הבהמה לא נאסר עוברה. אלא לכשתלד אותו מותר בשחיטה. וחלב הבהמה, כיון שהוא כגופה, נאסר כמו הביצה. ואם נמצאת הבהמה טרפה או נבילה חלב הכחל שלה אסור. ובחייה נמי חלבה של טריפה אסור. והכי תנן לקמן [קט"ז ע"ב], כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה מפני שכנוס במיעיה. עיין בערך ס"ה בספר המכריע.
[חולין ס"ד ע"ב] א"ר חזקיה מנין לביצת עוף טמא שהיא אסורה, ולא היא שאין בה לאו אלא איסורא בעלמא. גרסינן בתמורה בשילהי פרק כל האסורין [ל"א ע"א], רבי אליעזר אומר וולד טרפה לא ייקרב לגבי מזבח, וחכמים אומרים ייקרב. אמר רב הונא מודים חכמים לרבי אליעזר באפרוח שיצא מביצת טרפה שאסור, מ"ט, ביצה גופה היא ותנן ושוים בביצת טרפה שהיא אסורה. א"ל אביי אדרבה איפכא מסתברא, מודה רבי אליעזר לחכמים באפרוח ביצת טרפה שמותר לגבי מזבח, מ"ט אימת גביל מביצה בתר דמסרחא ההיא שעתא עפרא בעלמא היא ואישתרי לה, וכי אסירא ביצה מעיקרא הוא דאסירא, דבת אכילה היא. אבל השתא אישתרי לה. ועוד הא תניא מודה ר"א לחכמים באפרוח שיצא מביצת טריפה שמותר לגבי מזבח. אמר ליה אי תניא תניא.
[חולין ק"ל ע"א] מתניתין. כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין להגזז ולהעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו, חוץ מן הבכור ומן המעשר. וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר קודם להקדשן ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות ואין יוצאין לחולין ליגזז ולהיעבד וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב, ואם מתו ייקברו. פירוש, אם קדם מום קבוע להקדשן הרי הן כמו מקדיש עצים ואבנים לדמיהן, ויש בהן קדושת דמים ואין בהם קדושת הגוף. ואם נפדו חייבים בבכורה ובמתנות. דכל זמן שלא נפדו קדושת דמים פטורין מן הבכורה, דאין קדושה חלה על קדושה. אבל לאחר שנפדו הרי הן כחולין גמורים וחייבים בבכורה ובמתנות. ויוצאין לחולין ליגזז ולהיעבד. מה שאין כן במוקדשים תמימים ונסתאבו ופדאן, דאמרינן בבכורות [ט"ו ע"א] רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא לכלביך, בשר ולא חלב. ובפסולי המוקדשין לאחר פדיונן הכתוב מדבר, מדאיצטריך למימר בהו הטמא והטהור יחדו יאכלנו. וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. בבכורות [י"ד ע"א] מוקמינן לה כגון דאיעבר לפני פדיונן ואיתליד לאחר פדיונן. בין רישא דמתניתין דקתני מותר בין סיפא דמתניתין דקתני אסור. והשוחטן בחוץ פטור. ואילו בקדם הקדשן את מומן תנן במתניתין לקמן דחייב אם שחטן בחוץ קודם פדיונן. דאע"ג דאינן ראויין לפתח אהל מועד, דהא בעלי מומין נינהו, ותנן [זבחים קי"ב ע"א] הראויין לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ, ושאינן ראויין בפנים אין חייבין עליו בחוץ, הא מוקמינן לה בבכורות [ט"ז ע"א] בדוקין שבעין ואליבא דרבי עקיבא דאמר אם עלו לא ירדו הלכך הואיל ובפנים לא ירדו חייבין עליו בחוץ. וכולה מתניתין מיתנא נמי בבכורות בפרק שני [י"ד ע"א]. ואין עושין תמורה. אפילו קודם פדיונן. ובבכורות מפרש טעמא, טוב מעיקרו עושה תמורה, ואפילו נעשה רע אחר שהקדישו, אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה. ואם מתו יפדו. ואע"פ שאינו ראוי אלא לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדכתיב ואכלת ולא לכלביך, הני מילי בקדשים שקדם הקדשן את מומן, שנסתאבו לאחר כן. דרחמנא אמר [ויקרא כ"ז] והעמיד את הבהמה, וכיון שמתה אי אפשר להעמידה. חוץ מן הבכור ומן המעשר. שאע"פ שקדם מומם להקדשם חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם. אלא שאינם כשרים ליקרב, דבכור ברחם תלה רחמנא, לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדוש. תם קרב ובעל מום נאכל לכהנים. כדילפינן בבכורות [כ"ח ע"א], ובשרם יהיה לך, בשרם תרי משמע, לימד על בכור בעל מום שהוא מתנה לכהן. ומעשר בהמה נמי כתיב ביה [ויקרא כ"ז] העשירי יהיה קודש לא יבקר בין טוב לרע, טוב היינו תם, רע היינו בעל מום. וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר קודם להקדשן. דמום עובר כמאן דליתיה דמי. פטורין מן הבכורה. דאין קדושה חלה על קדושה. ומן המתנות. זרוע ולחיים וקיבה. אין יוצאין בפדיונן לחולין ליגזז וליעבד. כדאמרינן תזבח ואכלת, אין לך בהן אלא היתר זביחה ואכילה בלבד, אבל גיזה ועבודה לא. וולדן וחלבן אסור. בבכורות [י"ד ע"א] מוקי לה דאיעבר לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן. דאי איעבר ואיתליד לאחר פדיונן כמו ולד צבי ואיל הוא. והשוחטן בחוץ חייב. כדפרישית לעיל בדוקין שבעין וקודם פדיונן. ועושין תמורה. קודם פדיונן, דכתיב [ויקרא כ"ז] טוב ברע או רע בטוב. ואם מתו. הם עצמן. ייקברו. אי משום דבעינן העמדה והערכה אי משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.
<h2>דף לג:</h2>
[חולין ק"ל ע"א] מתניתין. כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין להגזז ולהעבד וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו, חוץ מן הבכור ומן המעשר. וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר קודם להקדשן ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה ומן המתנות ואין יוצאין לחולין ליגזז ולהיעבד וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב, ואם מתו ייקברו. פירוש, אם קדם מום קבוע להקדשן הרי הן כמו מקדיש עצים ואבנים לדמיהן, ויש בהן קדושת דמים ואין בהם קדושת הגוף. ואם נפדו חייבים בבכורה ובמתנות. דכל זמן שלא נפדו קדושת דמים פטורין מן הבכורה, דאין קדושה חלה על קדושה. אבל לאחר שנפדו הרי הן כחולין גמורים וחייבים בבכורה ובמתנות. ויוצאין לחולין ליגזז ולהיעבד. מה שאין כן במוקדשים תמימים ונסתאבו ופדאן, דאמרינן בבכורות [ט"ו ע"א] רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, תזבח ולא גיזה, ואכלת ולא לכלביך, בשר ולא חלב. ובפסולי המוקדשין לאחר פדיונן הכתוב מדבר, מדאיצטריך למימר בהו הטמא והטהור יחדו יאכלנו. וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. בבכורות [י"ד ע"א] מוקמינן לה כגון דאיעבר לפני פדיונן ואיתליד לאחר פדיונן. בין רישא דמתניתין דקתני מותר בין סיפא דמתניתין דקתני אסור. והשוחטן בחוץ פטור. ואילו בקדם הקדשן את מומן תנן במתניתין לקמן דחייב אם שחטן בחוץ קודם פדיונן. דאע"ג דאינן ראויין לפתח אהל מועד, דהא בעלי מומין נינהו, ותנן [זבחים קי"ב ע"א] הראויין לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ, ושאינן ראויין בפנים אין חייבין עליו בחוץ, הא מוקמינן לה בבכורות [ט"ז ע"א] בדוקין שבעין ואליבא דרבי עקיבא דאמר אם עלו לא ירדו הלכך הואיל ובפנים לא ירדו חייבין עליו בחוץ. וכולה מתניתין מיתנא נמי בבכורות בפרק שני [י"ד ע"א]. ואין עושין תמורה. אפילו קודם פדיונן. ובבכורות מפרש טעמא, טוב מעיקרו עושה תמורה, ואפילו נעשה רע אחר שהקדישו, אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה. ואם מתו יפדו. ואע"פ שאינו ראוי אלא לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדכתיב ואכלת ולא לכלביך, הני מילי בקדשים שקדם הקדשן את מומן, שנסתאבו לאחר כן. דרחמנא אמר [ויקרא כ"ז] והעמיד את הבהמה, וכיון שמתה אי אפשר להעמידה. חוץ מן הבכור ומן המעשר. שאע"פ שקדם מומם להקדשם חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם. אלא שאינם כשרים ליקרב, דבכור ברחם תלה רחמנא, לא שנא תם ולא שנא בעל מום קדוש. תם קרב ובעל מום נאכל לכהנים. כדילפינן בבכורות [כ"ח ע"א], ובשרם יהיה לך, בשרם תרי משמע, לימד על בכור בעל מום שהוא מתנה לכהן. ומעשר בהמה נמי כתיב ביה [ויקרא כ"ז] העשירי יהיה קודש לא יבקר בין טוב לרע, טוב היינו תם, רע היינו בעל מום. וכל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר קודם להקדשן. דמום עובר כמאן דליתיה דמי. פטורין מן הבכורה. דאין קדושה חלה על קדושה. ומן המתנות. זרוע ולחיים וקיבה. אין יוצאין בפדיונן לחולין ליגזז וליעבד. כדאמרינן תזבח ואכלת, אין לך בהן אלא היתר זביחה ואכילה בלבד, אבל גיזה ועבודה לא. וולדן וחלבן אסור. בבכורות [י"ד ע"א] מוקי לה דאיעבר לפני פדיונן ואיתיליד לאחר פדיונן. דאי איעבר ואיתליד לאחר פדיונן כמו ולד צבי ואיל הוא. והשוחטן בחוץ חייב. כדפרישית לעיל בדוקין שבעין וקודם פדיונן. ועושין תמורה. קודם פדיונן, דכתיב [ויקרא כ"ז] טוב ברע או רע בטוב. ואם מתו. הם עצמן. ייקברו. אי משום דבעינן העמדה והערכה אי משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים.
